את הפוסט הזה אניי רוצה לכתוב כבר המון זמן.
במקור הוא מגיע ממקום של גאווה גדולה ושמחה, אבל לצערי אני כותב אותו בסוף מתוך כאב גדול.
כמה הומואים אתם מכירים? כל אחד מכיר כזה בן אדם..לא?
אני מוקף בהומואים.
כשאני אומר מוקף, זה אומר שהם בכל מקום, אבל בעיקר במעגל החברים הטובים שלי.
4 מתוך מעגל החברים הכי טובים שלי הם הומואים. יותר מחצי.
חוץ מאותם 4 הכי קרובים, יש עוד בערך 20 במעגלי החברים השונים של החיים שלי.
כל פעם תפס אותי איזה חבר ואמר לי "יוסי, יש לי משהו אישי לספר לך. אני לא בענייני נשים".
בפעם הראשונה, זה היה בתיכון, קצת לא ידעתי איך לאכול את זה.
בפעם האחרונה פשוט קמתי וחיבקתי את אותו חבר ואמרתי לו כמה אני גאה בו ומאושר שהוא עשה את הבחירה של חייו.
הבחירה הזו מאפשרת לו ולאחרים לחיות ללא מסיכות וללא שקרים.
הבחירה הזו מאפשרת לחיות.
הבחירה הזו מאפשרת לחפש אהבה.
הבחירה הזו מאפשרת לאדם להיות מי שהוא באמת.בן אדם.
ואתה הולך עם החבורה לפיקניק בפארק הירקון ויושבים קבוצה של 6-7 גברים, עושים על האש, אוכלים, צוחקים, יורדים אחד על השני, שוכבים על הדשא, מחבקים אחד את השני, מתנשקים. אף אחד לא עובר ומעיר הערה, אין מבטים מוזרים.
הכל כל כך רגיל.
וחבר שלך מספר לך על דייט מדהים שהיה לו אתמול, ואיזו נשיקה מדהימה זו היתה, ואיזה כיף זה להתאהב.
וזה רגיל.
ואתה יוצא עם זוג חברים למסעדה או לבילוי אחר. ואתה מנשק את חברה שלך, והוא מנשק את חבר שלו.
וזה רגיל.
ואתה הולך ברוטשילד, והם הולכים יד ביד או מחובקים.
וזה רגיל.
זה רגיל, כי כולנו בני אדם. כי לכולנו יש זכות לחיות כמו שנוח לנו ואמיתי לנו.
הפיגוע הנתעב הזה של אתמול מפריע קצת למה שתיארתי, לא?
וחשבתי לעצמי "יוסי, אולי אתה חי בסרט?"
ולכן החלטתי ללכת היום לשד' רוטשילד בת"א להפגנה שאורגנה על ידי הקהילה ההומו-לסבית. גם ציפי לבני היתה שם. גם פוליטיקאים ואנשי רוח אחרים ומעט משטרה. וגם המון אנשים שרוצים לחיות.
דיברו על ההסתה הפרועה, דיברו על השלטון המתכחש. לא ממש הזדהתי עם זה, וגם היה חסר לי סיום של ההמנון הלאומי, כי זו החברה שלנו. אבל זו זכותם.
אני שמח שהלכתי להפגנה עם החברים שלי.
אני שמח כי ריגש אותי לראות אותם ואת הנואמים מדברים על הזכות לחיות ועל הזכות לבחור עם מי לחיות.
אני שמח שההפגנה היתה באמצע שדרות החיים של ת"א.
אני יותר משמח שיש לי חברים הומואים (קהילתיים בסלנג שלי), אני מאושר.
כולנו גאים היום. אוהב אתכם חברים שלי.
יוסי.
נ.ב - יוס, שנה הבאה אני במצעד. תרשום אותי.

אוגוסט 2nd, 2009 בשעה 23:32
מרגש.
אוגוסט 2nd, 2009 בשעה 23:42
אין חברים כמוך יוסי, אני אוהב אותך ממש.
אוגוסט 2nd, 2009 בשעה 23:56
זה פשוט לא נתפס מה שהיה,, ועוד יותר מעצבן שאנשים לא יכולים להנות ממה שיש להם אלא להיטפל אל אלו שכן מצאו את האושר, נ.ב.-אהבתי את מה שכתבת מאוד כנה ואמיתי
אוגוסט 3rd, 2009 בשעה 20:13
וואלה זה נישמע כיף…=] תישלחו עוד כאלה ותמונות וזה……..
תודה אוהבת אותך יוסי!!!!! אתה גדול!! תמשיך ככה!!!!!!
אוקטובר 10th, 2009 בשעה 0:47
וואו!!! הלוואי שהיה לי חבר כמוך יוסי! :)
מרץ 16th, 2010 בשעה 16:58
פשוט.
תותח…….
יוני 9th, 2010 בשעה 19:21
חיפשתי בגוגל את דגל הגאווה, ופתאום ראיתי את הדגל מהפוסט שלך, הצטמררתי ונכנסתי…
אז ראיתי VMelamed, ונזכרתי בקורס תכנות, ותהיתי אכן אם אתה הכותב…
קודם כל אהבתי את הפוסט, אתה בטוח לא זוכר אותי, אחת מ-70 קורסיסטים במחזור שלי ובטח מכמה מאות שלימדת לאורך השנים, ואפילו לא במחלקה שלך, אבל היה נעים לקרוא דברים כאלה, במיוחד שמישהו שאתה מעריך כתב אותם.
ולשאלתך מהכותרת, לצערי בארץ יותר קל לענות בחיוב על השאלה אם יש לך קבר לבקר ביום הזכרון מעל שאלת החברים ההומואים שלך, אבל התשובה שלי היא שהחבר הטוב היחיד שהיה לי (ונכנס לקטגוריה הזו, לפחות באופן מוצהר) היה ניר כץ ז"ל.
http://www.youtube.com/watch?v=bnL5i_OYrvY