אני חושב שאולי יום הזכרון לחללי צה"ל הוא יום שכל אחד במדינה הזו קשור אליו בדרך כזו או אחרת.
לא הייתי לוחם בצה"ל, אלא קצין בבית הספר למקצועות המחשב, ועדיין יש לי חברים או חיילים שאיבדתי במעלה הדרך.
היום הזה בסמוך ליום חגיגות העצמאות של המדינה שלנו מזכיר לנו תמיד בזכות מי אנחנו יכולים לחגוג את קיומה של מדינת ישראל.
ניסיתי לשלב בטקס (הקצת ארוך הפעם) קטעים אישיים וקטעים רשמיים, שירים ישנים וחדשים.
5 דקות, זה מה שצריך.
שלכם,
יוסי מלמד.
====================================================================
יזכור
יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמַּאֲבָק עַל הַמְּדִינָה בַּדֶּרֶךְ
וְאֶת חַיָּלֵי צְבָא-הַהֲגָנָה-לְיִשְׂרָאֵל
.אֲשֶׁר נָפְלוּ בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל
ֹיִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרֵךְ בְּזָרְעו
וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה
ׁוּקְדוֹשַׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש
.אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכוֹת הַכְּבֵדוֹת
יִהְיוּ גִּבּוֹרֵי הַדְּרוֹר וְהַנִּצָּחוֹן
הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים
.חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְׂרָאֵל לְדוֹר דור
מגש הכסף/ נתן אלתרמן
… והארץ תשקוט , עין שמים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…
לקבל את הנס האחד אין שני.
היא לטקס תיכון . היא תקום למול סהר
ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.
– אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.
לובשי חול וחגור, וכבדי נעלים
בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום-הפרך וליל קו האש.
עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,
ונוטפים טללי נעורים עבריים _ _
דום השנים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.
אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש הכסף
שעליו לך נתנה מדינת היהודים,
כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,
והשאר יסופר בתולדות ישראל.
כמו תמיד - שיר לזכר אביבית בנו - לחצו על הקישור על מנת לשמוע
והיה אם תשובי לפתע
אביבית חייכנית וזוהרת
בידייך כלבלב שאספת
וזר חמניות מלא צבע
מתומו של אביב תפסעי בשלווה
לסגור מעגל שנפרץ
אל קיץ אהוב שבטרם החל
אל קיצו העצוב הוא כבר בא
בתיק מסעך ספר או שניים
ואלפי חלומות נרקמים
תעשי את דרכך כמו אז כמו תמיד
כמו כל החיים לפנייך
ואנו נמתין כאן לעד אך לשוא
לבוא האביב אל חורפנו
צעדי בקלילות אביבית
אל הנצח ההוא לפגשנו
נכתב ע"י ענבר בנו לזכר אחותה אביבית
שתי דקות - ליפא אהרוני, קיבוץ סעד
צפירה פלחה את האויר, שתי דקות דומיה
הישוב נדם, נאלם שאון בעיר ההומיה
עמדו דומם המורה, התלמיד, פועל הבניין
נהג המשאית, העורך דין, המוכר, הקנין
הרכינו ראש, עובדות הניקיון, השוטר, הרופא
הפקידה, הגננת, האמן, ויושבי בית הקפה
התייחדו בגאון, אמהות שכולות, אבות דואבים, אלמנות
.רעים לנשק, חברים מלידה, סבתות, סבים, בנים ובנות
נשתתקה המחלקה בין הימין והשמאל, בין החילוני לדתי
.נמחקו כל ההבדלים, נעלם הפער העדתי
שתי דקות תמימות של אחדות
שתי דקות דומיה, לזכור, לא לשכוח
.שתי דקות האוצרות עצמה וכוח
ובמהלכה שתי דקות של שמחה מאחדת
שמחה העולה ופורצת מתוך הלב
.שמחה המחברת ומשכיחה כל כאב
שתי דקות מאחדות במסורת, במנהג
ועוד שתי דקות המלכדות בסתם יום של חול
.הו - אז יהיה לנו יום העצמאות, חג גדול
מסדר הנופלים
הם באים מן ההרים, מן השפלה, מן המדבר
הם באים - שמות, פנים, עיניים - ומתיצבים אל המסדר
הם באים בצעד גברי, חזקים ושזופים
הם יוצאים מתוך המטוסים המרסקים ומן הטנקים השרופים
הם קמים מאחורי הסלעים, מעבר לדיונות ומתוך תעלות הקשר
גבורים כאריות, עזים כנמרים וקלים כנשר
והם עוברים אחד אחד בין שתי שורות של מלאכים
המאכילים אותם סכריות ועונדים על צוארם פרחים
ואני מביט בהם והם כלם שמחים
אלה האחים שלי, אלה האחים.
והם פוגשים זה את זה, עיניים שחורות וכחלות וחומות
והם מזכירים זה לזה שמות וכלי נשק ומקומות
ומוזגים זה לזה ספלי קפה ותה
ומתפרצים פתאם יחד בקריאות: כיפאק היי!
והם פוגשים בקהל הרבה רעים וידידים
והמפקדים טופחים על שכם הטוראים וטוראים לוחצים יד למפקדים
והם פורצים בשירה ומוחאים כפים
ומקשיבים להם בהתפעלות כל יושבי השמים
והפגישה נמשכת יום ולילה יום ולילה
כי חבורה שכזאת לא היתה עוד למעלה
ואז פתאום הם שומעים קולות מכרים ובוכים
והם מביטים הביתה אל אבא ואמא, אל הנשים והילדים והאחים
ופניהם דוממות והם עומדים נבוכים
ואז מישהו מהר לוחש: סליחה, אבל היינו מכרחים
נצחנו בקרבות וכעת אנו נחים
אלה האחים שלי, אלה האחים.
וככה הם עומדים והאור על פניהם
ורק אלהים לבדו עובר ביניהם
וכשדמעות בעיניו הוא מנשק את פצעיהם
והוא אומר בקול רוטט למלאכים הלבנים:
אלה הבנים שלי, אלה הבנים.
החמצה / יאיר לפיד
הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה. הם
למדו את המילים והצלילים מקסטות שחוקות,
שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים. אבל
כשהלהקה תעלה לבמה, האורות ידלקו, ונערות
רכות-שיער יזקפו צוואר לבן – הם לא יהיו
שם.
הם לא יגידו לה: "אני אוהב אותך". שוב ושוב
תרגלו את המילים, בחיסיון הלילה, מול מראות
שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול. הם בחרו
חולצה, שפשפו את הג'ינס, הניחו תמונות מחזור
מתחת לכר. אבל מישהו אחר כבר יגיד לה את
המילים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו לעולם.
לא יהיו להם ילדים. כשתישמע צווחת החיים
הראשונה, הם לא יהיו שם. הם לא ייסעו לטיול
הארוך אל המדבר הצהוב. חבלי הסנפלינג
הגמישים כנחשים לא יתגלגלו אל תא-המטען.
המדורה לא תודלק. גיטרת העץ המעוטרת
בסטיקרים לא תישלף, ואף אחד לא ישכח את
הבית השני. וכשיתגלגל שיטפון פתאומי לאורך
נקיק צר, הם לא יהיו שם.
הם לא ינעצו טלכרט כחול לטלפון אפור ולא
יודיעו שיגיעו, ולא יודיעו שלא. הם לא ישקרו
שהכול בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם מספיק
כסף, תודה אמא. בשבת, מתוך הרגל, ישאירו להם
את המפתחות של המכונית. אבל הם לא יהיו שם.
הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי האבן
המרובעים שלהם. תמיד יישארו סמל ראשון
אסף, סמל ראשון ניר, סמל ראשון גולן, סגן אייל,
סמל ראשון צחי, סמל ראשון אבני, סמל ראשון
ארץ ישראל, סגן אבי. הגדוד שלהם
יגיעו לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה.
והם לא יהיו שם. הם לא ילמדו. לא בפקולטה של
החיים, לא בישיבה, לא באוניברסיטה. "מאה
שנות בדידות" יישאר תמיד פתוח בעמוד 120.
בית"ר ירושלים לנצח תהיה אלופת המדינה.
התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ הדורות
כולם. כל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,
בעיקר על עצמם, אבל הם לא יהיו שם. כשהם
מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו. אבל הכאב
האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.
אפריל 27th, 2009 בשעה 6:22
יוזמה ברוכה כל הכבוד
אפריל 27th, 2009 בשעה 8:15
עבודה מצוינת, כל הכבוד
אפריל 27th, 2009 בשעה 22:43
יפה .יום עצוב.דגל לחצי התורן..
אפריל 28th, 2009 בשעה 22:18
אני כל כך גאה בך יוסי.טקס מרגש ביותר.השיר על אביבית מצמרר ויפה שפרסמת אותו פה בבלוג..חשוב לזכור ולכבד.לשמוע את ההמנון שלנו מפיה של ברברה סטרייסנד זה ..אין מילים.נפלא.נא להתמיד.