ב-06 בנוב' 2008 פורסם כאן בבלוג טקס ווירטואלי לזכרו של יצחק רבין.
לא כל כך ידעתי איך זה ילך ואני לא יודע כמה אנשים באמת צפו בו במלואו, ואת האמת שזה גם לא שינה לי כל כך.
אתם מוזמנים להצטרף לטקס הוירטואלי שלי לזכרם של בני עמנו בתקופת השואה, וכמובן להמשיך ולהפיץ הלאה.
שלכם,
יוסי מלמד.
=================================================================
נזכור / אבא קובנר
נזכור את אחינו ואחיותינו, את בתי העיר ואת בתי הכפר,
את רחובות העיירה שסאנו כנהרות
ואת הפונדק הבודד עלי אורח
את הישיש בקלסתר פניו
את האם בסודרה
את הנערה בצמותיה
את הטף
את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם
את כל עדת היהודים
אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי.
את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת .
את האשה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו.
את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת.
את הרגליים
את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד.
ואת שקפצו ידיהם לאגרוף
האגרוף שחפן את הברזל
הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד
והם ברי הלבב
והם פקוחי העיניים
והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע.
נזכור את היום.
את היום בצהריו.
את השמש שעלתה על מוקד הדמים
את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים
נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.
יזכור החי את מתיו
כי הנה הם מנגד לנו
הנה ניבטות עיניים סביב סביב
ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.
אורזים בקדחתנות חיים שלמים לתוך תרמילי גב, לקחת לקרונות הבקר. לא עוד עריסות, אמבטיות, עגלות תינוק. הכל חייב להיכנס לתוך חבילה קטנה למשפחה….
להיכן הם לוקחים אותנו??
לאקלים קר ? אם כך נזדקק לבגדים חמים.
האם נקבל מזון בדרך? אם לא, מזון הוא הדבר החשוב ביותר.
מה בקשר לכסף וזהב או אפילו כלי חרסינה? ייתכן שנוכל להחליפם במזומנים..
מי יודע? הלוואי שאבא היה איתנו.
(מיומנה של ליוויה בת השלוש עשרה)
"צחנה נוראה עלתה מכל עבר.
שמעתי תינוקות צורחים, וכשהסתובבתי והבטתי, ראיתי תינוקות חיים מושלכים לתוך
מדורות של ענפי אורן, ונשרפים למוות.
באותו רגע האמנתי.
האמנתי לכל מה ששמעתי עד כה"
אלכס.
"יום אחד נסענו באוטובוס לקבר גדול.
ציוו עלינו לשכב בתוך הקבר.
ואז ירו בכל האנשים.
בדרך מקרה לא פגע בי כדור.
כשהסתלקו, עליתי מהקבר ורצתי ורצתי…"
חיה - בת 10.
נסיים בהמנון הלאומי:
תם הטקס.
ניסיתי לעשות משהו קצר ולא מעיק, יחד עם זאת אני חושב שכל אחד מאיתנו מצווה ביום הזה להשקיע מחשבה, להזכר, לנסות לברר כדי שלא נשכח ונוכל להמשיך הלאה.
יום הזכרון הזה לשואה ולגבורה יום שבו העם שלנו צריך להרכין ראשו לזכרם של בני עמנו שנספו במלחמה הנוראית הזו ובעיקר כדי ששואה כזו לא תחזור שוב באנושות, לא על עם ישראל ולא על שום עם על גבי כדור הארץ.
אתם מוזמנים להפיץ את הפוסט לכל מי שאתם מכירים.
שלכם,
יוסי.
אפריל 20th, 2009 בשעה 13:14
תודה יוסי..
אם תרשה לי ארצה להוסיף את דברייה של חווקה פולמן רבן בטכס יום השואה שנה שעברה.. אולי נכון יהיה לנצל את היום הזה גם לסוג של חשבון נפש על חיינו בארץ הזאת, במדינה הזאת.
מקווה שלא ארוך מדיי.
ושוב תודה,
גלעד…
חווקה פולמן רבן- בפולין, לפני 60 שנה, הייתה "קשרית", תפקידה היה להעביר מסרים וידיעות בין קני התנועה ברחבי פולין (דרור- החלוץ- פרייהייט, תנועה חלוצית ציונית סוציאליסטית, משם צמחה תנועת הנוער העבוד של היום), גדלה עם צביה ואנטק צוקרמן, הגיעה איתם והייתה ממקימי לוחמי הגטאות, אישה נהדרת, צלולה בדעתה וחדה בדעותיה ורואה בתנועות הנוער את עתיד החברה הישראלית.
צרפתי דברים שאמרה בטכס הנעילה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה בלוחמי הגטאות שנה שעברה
להלן:
אני נרגשת, נבוכה וגם גאה להופיע כאן לפניכם בשנת ה-65 למרד גטו ורשה ושנת 60 לעצמאות מדינתנו. אני זוכה לייצג את כל אלה הלוחמים, שנפלו במאבקם, בקרבות, במחנות, ביער ובמרד. זו עצרת גם לאלה שלא יכלו להשתתף במרד אך נאבקו על צלם האדם. מאלה ששרדו במלחמה רבים כבר נפטרו כאן בארץ או ברחבי העולם. נשארנו מעטים, יחידים.
נזכור את כולם. הם השאירו לנו, לכולנו, ערכים שלא תם תוכנם גם היום. לא נשכח את התקופה ההיא: האפלה, הקשה, הנוראה – תקופת הטרור הנאצי. תקופת השכול והאבדון, אך גם מלאת תעצומות נפש של רבים בהתנגדותם פעילה לרוע של חיות אדם.
המרד חייב להימשך. מרד אחר, שונה. על הארץ הרחוקה, הנכספת והבלתי מושגת חלמנו גם בגטאות, וגם במחנות.
בחלומנו היא היתה טהורה, צדק שלט בה, שוויון ערך אדם – חלום נפלא של בית. ויש לא מעט אכזבה. במה נמרוד? - שואלים אותי לא פעם צעירים להם אני מספרת לא פעם על התקופה ההיא של מלחמת העולם השנייה – ואני עונה – החשוב לי עכשיו זה העתיד, זה אתם – הדור השני, השלישי, הרביעי והדורות הבאים.
אתם בעלי חולצות כחולות ושרוכים אדומים ולבנים ועניבות צופים וכיפות סרוגות - כולכם – צעירים ובוגרים יותר. עתידכם כאן בארץ הזו היחידה, היפה, האהובה ופגועה בגזענות, שנאת האחר והזר, יש בה חמדנות וונדליזם וסכינאות ואלימות נגד חלשים וקשישים ורעבים – אתם יכולים, אתם חייבים ללחום בכל הרוע הזה, בזיוף ובנוכלות בכל שנוגד לערכים אנושיים. אתם אמיצים ונאמנים בצבא בהגנה על ביתנו מאויבים מבחוץ, אתם תתרמו גם לסיום מעגל הדמים, יש בכם גם כוח למרוד בנגעים שבפנים. איך? דרך אכפתיות ואי אדישות, מעורבות ועשייה בבית, בבית ספר, ברחוב בכל מקום שפוגשים רוע. תהיו ראויים ללוחמים, לכל אלה שנאבקו ואבדו לנו בהרג, בגז ובמיתות משונות. תחנכו עצמכם ואחרים לאהבה ולא לשנאה, לשלום, לרעות, ליופי, לצחוק ושמחה.
זה קשה – אתם יכולים. אני מאמינה בכם. אל תאכזבו אותי ואת חבריי שאינם. אני עדיין מתגעגעת אליהם ומעריצה את מעשיהם הנואשים והגדולים.
לקראת הסיום אני רוצה לשלוח ברכות לאחרון המפקדים של מרד גטו ורשה – למרק אדלמן, איש "הבונד" החי בפולין. למרות שוני השקפותיהם הוא היה חברם הקרוב ביותר של יצחק צוקרמן וצביה לובטקין מראשי המרד וממקימי הקיבוץ הזה והמוזיאון הזה. קישר אותם הקרב והדם של חבריהם לנשק.
לסיום אני אקרא מספר משפטים מספרו של משורר השואה, יצחק כצנלסון. הוא היה שותף לנו למרד. על שמו הוא המוזיאון הזה. המשפטים הם מספרו "יומן ויטל" שנכתב קרוב מאוד למותו במשרפות אושוויץ:
"ראיתי תהלוכה של אלפי אלפי ילדים בארץ ישראל. ראיתי עם ילדים, אחד יפה ומחונן מן השני. ראיתי אוכלוסין יהודים בניו-יורק, במקומות עוד שבטי יהודים נחתים, בארצות עוד מעבר לימים.. אל אלוהי ישראל!
אל-נא יכלו ביאושם כשיוודע להם על הכליון השלם כאן.. יתחזקו, ישאו נשים, יבנו בתים, ואני בטחון, שיוולדו להם טובים, ישרים ונאמנים מהם לעמם, יוולד במשך זמן לא רב דור גדול ועולה במספר על אלה שתמו באופן כה מחריד על-ידי חלאת זוהמת האדם". סוף ציטוט.
לו יהי.
קיבוץ לוחמי הגטאות, עצרת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, 1.5.08
מאת חווקה פולמן רבן, בשם הלוחמים.
אפריל 20th, 2009 בשעה 14:17
יוסי,
תודה על הטקס
קרן
אפריל 21st, 2009 בשעה 0:39
יפה..חובה לזכור ולא לסלוח..בעוד 3000שנה יצינו יהודי ארץ ישראל את יום השואה כתחילתה של מדינת ישראל ….
אפריל 21st, 2009 בשעה 15:52
תודה יוס!
מאז שסיימתי עם הלימודים והצבא, אני נופל בין הכיסאות בימים כמו יום השואה.
קל בשגרת היום להזניח את זה ולהתעלם, או רק להרכין ראש בצפירה ולסגור עניין.
למרות ש"הייתי" בטקס שלך, אני מרגיש שזה עדיין לא מספיק, וכמו שדיברנו כבר.. נראה שצריך איזה סוג של טקס לכל חסרי המסגרת. או לפחות לעשות משהו… נראה.
כל הכבוד על היוזמה, ותודה.
אפריל 28th, 2009 בשעה 23:29
אין עליך יוסי.מעריצה אותך.נזכור ולא נשכח.