אפר' 18

יזכור

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמַּאֲבָק עַל הַמְּדִינָה בַּדֶּרֶךְ
וְאֶת חַיָּלֵי צְבָא-הַהֲגָנָה-לְיִשְׂרָאֵל
.
אֲשֶׁר נָפְלוּ בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל

ֹיִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרֵךְ בְּזָרְעו
וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה
ׁוּקְדוֹשַׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש

.
אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכוֹת הַכְּבֵדוֹת

יִהְיוּ גִּבּוֹרֵי הַדְּרוֹר וְהַנִּצָּחוֹן
הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים

.
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְׂרָאֵל לְדוֹר דור

לכל אחד יש את יום הזכרון שלו, שלי קשור לחברה טובה שלי מהצבא, סג"ם אביבית בנו ז"ל.
שבועיים לפני יום הזכרון בערך היא מתחילה לבלות איתי כמעט כל דקה פנויה של מחשבה.
איך זה היה אם היא היתה בחיים? מה היא היתה עושה היום? איזה כיף אם היא היתה בחתונה שלי?
מעניין עם מי היא היתה יוצאת היום..? ועוד המון שאלות שרצות לי בראש באופן מחזורי.
אנחנו מבלים ביחד עד אחרי יום השנה למותה בחודש מאי.

את אותו יום ראשון אני זוכר כאילו התרחש ממש לפני רגע.
שני חברים, שלומי ודנה, באו לדבר איתי ביחידה שלי בצבא. אני לא יכולתי לדבר.  אביבית בנו
אבל הם התעקשו. לא הבנתי מה הקטע שלהם..למה להציק?
שלומי הכניס אותי לחדר צדדי ואמר לי "יוסי, אביבית מתה".

מה? מאיפה זה הגיע פתאום? אני נכנס להדריך עוד מעט שיעור ב++C, אין לי זמן לזה עכשיו.
רגע, מה זאת אומרת מתה??? הרי בסופ"ש היא היתה בבית..הכל היה בסדר.
לקח לי עוד רגע להבין את המשפט הזה ששלומי אמר.

אין לי מספיק מילים שיעבירו את התחושה, את חוסר האונים, את הפאניקה שאחזה בי.
את החיבוקים והבכי עם החברים לקורס תכנות, את המבטים בעיניים - אנחנו רק בני 20, לא יודעים מה לעשות עכשיו.

עוברים להם השנים ואנחנו ממשיכים בחיים.
המשפחה של אביבית הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיינו.
אביבית איי שם, איפשהו למעלה, מלווה אותנו כאן למטה.
יהיה זכרה ברוך.

את השיר הבא כתבה אחותה של אביבית, ענבר לזכרה:
שיר לזכר אביבית בנו - לחצו על הקישור על מנת לשמוע

משה חבר של כולנו

זאת פעם ראשונה מאז שהוא נהרג שאני רואה את

התמונה הזאת ככה מול העיניים, וקולט שמשה נהרג…משה הנצחי

נהרג…

תמיד זה עובר לידנו, אך אף פעם לא נגע.

ועכשיו כל פיגוע וכל חייל שנהרג מזכיר לי אותך משה.

איך הלכת לנו ככה?

קשה לי להבין בכלל שאין משה יותר.

עברנו כמעט חודשיים ביחד, והכאב רק הולך וגובר,

כי עם הזמן מתחילים להבין ולקלוט באמת…

אז משה, תשמור עלינו שם למעלה,

ותשמור על החברים שלך, החיילים, שבוכים כל-כך שאיבדו אותך.

החמצה / יאיר לפיד

הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה. הם

למדו את המילים והצלילים מקסטות שחוקות,

שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים. אבל

כשהלהקה תעלה לבמה, האורות ידלקו, ונערות

רכות-שיער יזקפו צוואר לבן – הם לא יהיו

שם.

הם לא יגידו לה: "אני אוהב אותך". שוב ושוב

תרגלו את המילים, בחיסיון הלילה, מול מראות

שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול. הם בחרו

חולצה, שפשפו את הג'ינס, הניחו תמונות מחזור

מתחת לכר. אבל מישהו אחר כבר יגיד לה את

המילים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו לעולם.

לא יהיו להם ילדים. כשתישמע צווחת החיים

הראשונה, הם לא יהיו שם. הם לא ייסעו לטיול

הארוך אל המדבר הצהוב. חבלי הסנפלינג

הגמישים כנחשים לא יתגלגלו אל תא-המטען.

המדורה לא תודלק. גיטרת העץ המעוטרת

בסטיקרים לא תישלף, ואף אחד לא ישכח את

הבית השני. וכשיתגלגל שיטפון פתאומי לאורך

נקיק צר, הם לא יהיו שם.

הם לא ינעצו טלכרט כחול לטלפון אפור ולא

יודיעו שיגיעו, ולא יודיעו שלא. הם לא ישקרו

שהכול בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם מספיק

כסף, תודה אמא. בשבת, מתוך הרגל, ישאירו להם

את המפתחות של המכונית. אבל הם לא יהיו שם.

הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי האבן

המרובעים שלהם. תמיד יישארו סמל ראשון

אסף, סמל ראשון ניר, סמל ראשון גולן, סגן אייל,

סמל ראשון צחי, סמל ראשון אבני, סמל ראשון

ארץ ישראל, סגן אבי. הגדוד שלהם

יגיעו לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה.

והם לא יהיו שם. הם לא ילמדו. לא בפקולטה של

החיים, לא בישיבה, לא באוניברסיטה. "מאה

שנות בדידות" יישאר תמיד פתוח בעמוד 120.

בית"ר ירושלים לנצח תהיה אלופת המדינה.

התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ הדורות

כולם. כל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,

בעיקר על עצמם, אבל הם לא יהיו שם. כשהם

מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו. אבל הכאב

האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

אפר' 11

זו השנה השניה שאני מקיים את המסורת הזו של טקס ווירטואלי, והטקס הרביעי שאני מקיים כאן
ועוד לא החלטתי אם זה באמת עושה משהו או לא, אבל לפחות אני יושב ומחפש חומרים וחושב על היום הזה.

השנה יצא לי לארגן מסכת לציון יום השואה וזה החזיר אותי כמה שנים אחורה לשנים שלי בצבא שהייתי בד"כ מעורב בהכנת הטקסים.  ואני ממליץ לכל אחד לקחת איזשהו חלק בארגון של מסכת או עצרת, או לפחות להשתתף כדי לא לתת לימים האלה לעבור על פנינו.

לפני כמה שנים יצאתי למסע עדים במדים של צה"ל.
זו היתה חוויה מדהימה לעמוד על אדמת מחנות ההשמדה כקצין במדי צבא ההגנה לישראל.
בסוף הטקס במרגש ביער לופוחובה התפרצה העדה שהתלוותה אלינו, הגב' מרים יהב, וסיפרה עד כמה היא מתרגשת ללוות קבוצה של קציני צה"ל ושזו לה הפעם הראשונה. היא השביעה אותנו באותו הטקס שאנחנו נמשיך לספר את הסיפור, שאנחנו נמשיך להיות עדים במדים.

לקח לי המון זמן להחליט מה זה אומר עבורי..איך אני יכול לספר את הסיפור? הרי בכלל אין לי קשר משפחתי לשואה.
ההחלטה הראשונית היתה לא לתת ליום הזה לחלוף סתם ככה..
ההחלטה השניה היא באמת לנסות לספר את הסיפור והטקס הזו הוא חלק מזה.
אני מניח שיהיו עוד דברים בעתיד..אבל זה עדיין מתגבש אצלי.

אז  הנה הטקס הווירטואלי לשנה זו - אתם מוזמנים להפיץ הלאה כמובן.

שלכם, יוסי מלמד.
===============================================================

נדר

על דעת עיני שראו את השכול

ועמסו זעקות על לבי השחוח,

על דעת רחמי שהורוני למחול

עד באו ימים שאיימו מלסלוח,

נדרתי הנדר: לזכור את הכל,

לזכור – ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח – עד דור עשירי,

עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כלהם

עדי יכלו כל שבטי מוסרי.

קונם אם לריק יעבור ליל הזעם,

קונם אם לבוקר אחזור לסורי

ומאום לא אלמד גם הפעם.

אברהם שלונסקי

קטע ממכתבו של יאיר לפיד
אי הבנה / מעריב 29.11.1992

אני מסתכל על גרמניה, ואינני מבין דבר, אני

מסתכל על הפיות הפעורים, הגרונות נפוחי

הורידים, הפנים המעוותים. אני מסתכל על

הדגלים, האגרופים הקמוצים, השיער הגלוח,

מעיל העור. אני מסתכל על העבר, שהפך להווה

המפחיד את העתיד. אני מסתכל על גרמניה, והדבר

היחיד שאני מבין הוא שאינני מבין.

אבא שלי מבין. וסבא שלי מבין. אבל אני איני יכול.

האנטישמיות אינה מאיימת עלי. היא מוזרה

מדי. גרוטסקית מדי. מנותקת מדי מן המציאות שלי.

היא נראית לי כמו סטייה מוזרה של הטבע. הנאצים

הם פליטים ממועדון סאדו- מזוכיסטי שיצאו לרחוב,

ועוד מעט יזחלו בחזרה לחור המכוער שלהם.

הם בסך הכול עיוות.

אני יודע, כמו שיודע כל יהודי, שאי אפשר

לנתק מן ההיסטוריה את היחס שלנו לנאצים

החדשים. אבל בשבילנו, בני "הדור השני", הבהלה

היא יותר אנושית מאישית. אין לי שום אסוציאציה

הקשורה בשנאת יהודים. מעולם לא הייתי שונה.

כשאני רואה אותם, איני פוחד כיהודי. אני פוחד

כבן אדם.

למרות שירי הזוהמה שהם צווחים במרתפים

שלהם, אנחנו יודעים את האמת: את היהודי כבר

לא מזהים לפי האף, אלא לפי ה"גליל" (סוג רובה).

בגיטו אין פרחים

חנה'לה חולה, היא כה רזתה בזמן האחרון.

- הגטו יאכל את הילדים- אומרת אמה ובעיניה דמעות. חנה'לה אינה מבינה, איך זה הגטו אוכל ילדים. מהו- זאב? ובכלל מה זה גטו. חנה'לה נטפלת לאימא בשאלותיה:

- אמא'לה מחר שבת?

- כן, בתי.

- אמא'לה, נלך אל נהר הניאמאן לטייל?

- לא נלך, בתי, אנו חיים בגטו, מהגטו אסור לצאת.

- אמא'לה, הזוכרת את את שולה?

- כן.

- למה אינה באה אלינו?

- שולה אינה בגטו.

- נכתוב לה שתבוא.

- מהגטו אי- אפשר לכתוב, ואי אפשר לבוא לגטו.

- אמא'לה, מתי אלך לגן?

- אין בגטו גן בתי.

- מתי תביאי שוב פרחים לשבת? כמו פעם, כשגרנו ברחוב מאפו?

- חנה'לה, בגטו אין פרחים?

- אז מה יש בגטו?- פורצת חנה'לה בבכי- אני לא רוצה להיות בגטו. לא רוצה. אני רוצה שיהיו לי פרחים. לפחות פרח אחד. קטן. נלך מפה, אימא, נלך.

הפחד/ כתבה אורה ביקובה בת 12 שנרצחה באושוויץ

לא לא אלי- אנחנו עוד רוצים לחיות.

אל תדלדל כל כך את שורותינו.

אנחנו עוד צריכים עולם אחר לבנות,

יפה וטוב יותר. רבה עוד מלאכתנו.

מעט ילדים פה נשארנו

אין אבא, אין אמא, אין דוד

מעט ילדים לבדנו

שומעים מנגינות רחוקות.

יש ארץ כך שרה לי אמא

צומחים בה עצים מתוקים,

לארץ הזאת עוד נגיע-

נעופה כמו ציפורים.

שירים שם תלויים בשמים

ציפורים עליזות ושמחות

ולנו רק גדר ותיל

איך נעוף אל הארץ הזאת?