יוני 21

מה אני כבר יכול לעשות בתור אזרח המדינה? להפגין? להצטרף למפלגה?
אני בחרתי בלכתוב מכתב לראש הממשלה שלי על נושאים שמטרידים אותי מאוד בתקופה האחרונה.
עשיתי זאת בעבר בתקופת אולמרט אחרי נאום ה"אני עובד אצלכם" וגם זכיתי לתשובה ממנו.
מקווה שגם הפעם זה יקרה.המכתב נשלח לראש הממשלה דרך אתר ממשלת ישראל.

לכבוד

ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו

 

אדוני ראש הממשלה,
זו פעם שניה שאני בוחר לכתוב מכתב לראש הממשלה שלי.

שמי יוסי מלמד, אזרח המדינה בן 31, בוגר שירות צבאי של 8.5 שנים כקצין ביחידת ההדרכה של ממר"ם (בית הספר למקצועות המחשב של צה"ל) כיום בעל תואר ראשון בממשל וחברה ועצמאי בתחום ההדרכה והמחשבים, נשוי + כלב וגר בתל אביב יפו.

בעברי הייתי איש ימין (צומת/ליכוד) וב-2 מערכות הבחירות האחרונות הצבעתי קדימה. יחד עם זאת עם בחירתך לתפקיד ראש הממשלה, חייכתי לעצמי, ואמרתי "אלה הם הכללים הדמוקרטים" וכדמוקרט אני מקבל אותם. הצלחתך בתפקיד ראש הממשלה היא הצלחת העם שלנו וזה האינטרס הגדול ביותר שלנו.

אהבתי למדינת ישראל היא חלק בלתי נפרד ממני.
מאז שאני זוכר את עצמי כילד למדתי אודות אישים חשובים בתולדות ישראל, התנדבתי למועצת הנוער של בת-ים ואף הייתי יו"ר במשך שנה וחצי. במסגרת שירותי בצה"ל ייסדתי תוכנית חינוך בקורס תכנות של צה"ל וניסיתי להשפיע על חיילי ללכת ולהצביע בבחירות, להתנדב ולתרום במדינה. בכל טקס סיום בשירת התקווה התנוצצה דמעה אחת או שתיים מהתרגשות.

ואני כותב לך היום כי אני מרגיש שהמדינה חומקת לי בין הידיים.

אני מרגיש שאנחנו בצניחה חופשית ואף אחד לא לוקח אחריות על מה שקורה.

אני מרגיש שאנחנו לא מובילים אלא מובלים.

בתחום החינוך בולט מאוד שהמערכת לא סוחבת.
החרדים לומדים מה שבא להם, הערבים לומדים נושאים שלא מתאימים להם, החילונים לא לומדים את מה שצריך בשביל להתמודד עם אתגרי האלף הנוכחי.
ציוני התלמידים בישראל צונחים אל מול המצב בשנים עברו.
המורים לא מצליחים ל"סחוב" את הכיתה איתם במסע הלמידה ולא מסוגלים לספק להם את הכלים המתאימים בשביל שהתלמידים יתמודדו עם אתגרי המחר.

בזווית המדינית ישראל הפכה בשנה האחרונה מבודדת מאוד.
מדינות העולם מודאגות מהמצב בעזה ובצדק ואנחנו נכשלנו בהסברה לדעת הקהל של "האזרחים הקטנים".
חשבתי רבות על האם היינו בסדר באירועי המשט הטורקי, ולקח לי מספר ימים להחליט שאנחנו היינו בסדר, לשמחתי. אני התעסקתי בזה כי זו המדינה שלי, אבל האזרח השוודי כנראה שמע על זה כמה פעמים בחדשות ולא חשב על זה מעבר לכך. אנחנו חייבים מנגנון הסברה שעובד כמו שעון שיוויצרי ואנחנו חייבים חזון מדיני שאנחנו מנסים לקדם באמת, אחרת נשאר בצד המבודד של המפה.

 

המדינה שסועה וקרועה – חרדים, חילונים, ערביי ישראל.
אי אפשר ככה. חברת כנסת ערביה יוצאת ל"משט שחרור עזה", חבר כנסת חרדי טוען שדין תורה נמצא מעל חוק המדינה או החלטת בית המשפט ואדוני ראש הממשלה בוחר לומר "יש לשמור על איפוק" וזאת למרות שאין שום הבדל בין אמירותיהם של הח"כים. בקואליציה של אדוני יושבת מפלגה שהלכה ומעשה לא מכירה בסמכותה של המדינה על בוחריה.
החברה האזרחית בישראל מתמוטטת ומישהו צריך לאחד את השורות.
הממשלה צריכה לחבר את החרדים לחברה הישראלית, וכך גם את החברה הערבית-ישראלית .

אדוני ראש הממשלה נגעתי בקצרה ב-3 תחומי חיים שמתסכלים אותי.
אני יודע שבתור "האזרח הקטן" איני יכול לדעת הכל, ואני גם לא רוצה לדעת הכל.
מספיק לי לדעת שראש הממשלה שלי הוא מנהיג שמוביל קדימה, שיש לו חזון ומדיניות שהוא מקדם בפועל.
מספיק לי לדעת שבכל יום ראש הממשלה שלי לוקח אחריות אמיתית לטוב ולרע.

מספיק לי לדעת שראש הממשלה שלי יהפוך את ישראל למדינה שכולם מסתכלים עליה ואומרים "ככה אני רוצה את המדינה שלי".

אפשר להסתכל על המכתב שלי כמכתב של מישהו מהאופוזיציה שמתנגח בראש הממשלה שלו, אך לא זו כוונתי.
המכתב נכתב לאחר מחשבה רבה ובעיקר תחושת תסכול שהמדינה צריכה "ניעור" ומשהו כאן צריך לזוז או שנמשיך לשקוע.

אדוני ראש הממשלה, כמו שאמרתי – הצלחתך, הצלחתנו.
ולנו אין אופציה אלא להצליח.

שלך,

יוסי מלמד.

אפר' 18

יזכור

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמַּאֲבָק עַל הַמְּדִינָה בַּדֶּרֶךְ
וְאֶת חַיָּלֵי צְבָא-הַהֲגָנָה-לְיִשְׂרָאֵל
.
אֲשֶׁר נָפְלוּ בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל

ֹיִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרֵךְ בְּזָרְעו
וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה
ׁוּקְדוֹשַׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש

.
אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכוֹת הַכְּבֵדוֹת

יִהְיוּ גִּבּוֹרֵי הַדְּרוֹר וְהַנִּצָּחוֹן
הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים

.
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְׂרָאֵל לְדוֹר דור

לכל אחד יש את יום הזכרון שלו, שלי קשור לחברה טובה שלי מהצבא, סג"ם אביבית בנו ז"ל.
שבועיים לפני יום הזכרון בערך היא מתחילה לבלות איתי כמעט כל דקה פנויה של מחשבה.
איך זה היה אם היא היתה בחיים? מה היא היתה עושה היום? איזה כיף אם היא היתה בחתונה שלי?
מעניין עם מי היא היתה יוצאת היום..? ועוד המון שאלות שרצות לי בראש באופן מחזורי.
אנחנו מבלים ביחד עד אחרי יום השנה למותה בחודש מאי.

את אותו יום ראשון אני זוכר כאילו התרחש ממש לפני רגע.
שני חברים, שלומי ודנה, באו לדבר איתי ביחידה שלי בצבא. אני לא יכולתי לדבר.  אביבית בנו
אבל הם התעקשו. לא הבנתי מה הקטע שלהם..למה להציק?
שלומי הכניס אותי לחדר צדדי ואמר לי "יוסי, אביבית מתה".

מה? מאיפה זה הגיע פתאום? אני נכנס להדריך עוד מעט שיעור ב++C, אין לי זמן לזה עכשיו.
רגע, מה זאת אומרת מתה??? הרי בסופ"ש היא היתה בבית..הכל היה בסדר.
לקח לי עוד רגע להבין את המשפט הזה ששלומי אמר.

אין לי מספיק מילים שיעבירו את התחושה, את חוסר האונים, את הפאניקה שאחזה בי.
את החיבוקים והבכי עם החברים לקורס תכנות, את המבטים בעיניים - אנחנו רק בני 20, לא יודעים מה לעשות עכשיו.

עוברים להם השנים ואנחנו ממשיכים בחיים.
המשפחה של אביבית הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיינו.
אביבית איי שם, איפשהו למעלה, מלווה אותנו כאן למטה.
יהיה זכרה ברוך.

את השיר הבא כתבה אחותה של אביבית, ענבר לזכרה:
שיר לזכר אביבית בנו - לחצו על הקישור על מנת לשמוע

משה חבר של כולנו

זאת פעם ראשונה מאז שהוא נהרג שאני רואה את

התמונה הזאת ככה מול העיניים, וקולט שמשה נהרג…משה הנצחי

נהרג…

תמיד זה עובר לידנו, אך אף פעם לא נגע.

ועכשיו כל פיגוע וכל חייל שנהרג מזכיר לי אותך משה.

איך הלכת לנו ככה?

קשה לי להבין בכלל שאין משה יותר.

עברנו כמעט חודשיים ביחד, והכאב רק הולך וגובר,

כי עם הזמן מתחילים להבין ולקלוט באמת…

אז משה, תשמור עלינו שם למעלה,

ותשמור על החברים שלך, החיילים, שבוכים כל-כך שאיבדו אותך.

החמצה / יאיר לפיד

הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה. הם

למדו את המילים והצלילים מקסטות שחוקות,

שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים. אבל

כשהלהקה תעלה לבמה, האורות ידלקו, ונערות

רכות-שיער יזקפו צוואר לבן – הם לא יהיו

שם.

הם לא יגידו לה: "אני אוהב אותך". שוב ושוב

תרגלו את המילים, בחיסיון הלילה, מול מראות

שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול. הם בחרו

חולצה, שפשפו את הג'ינס, הניחו תמונות מחזור

מתחת לכר. אבל מישהו אחר כבר יגיד לה את

המילים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו לעולם.

לא יהיו להם ילדים. כשתישמע צווחת החיים

הראשונה, הם לא יהיו שם. הם לא ייסעו לטיול

הארוך אל המדבר הצהוב. חבלי הסנפלינג

הגמישים כנחשים לא יתגלגלו אל תא-המטען.

המדורה לא תודלק. גיטרת העץ המעוטרת

בסטיקרים לא תישלף, ואף אחד לא ישכח את

הבית השני. וכשיתגלגל שיטפון פתאומי לאורך

נקיק צר, הם לא יהיו שם.

הם לא ינעצו טלכרט כחול לטלפון אפור ולא

יודיעו שיגיעו, ולא יודיעו שלא. הם לא ישקרו

שהכול בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם מספיק

כסף, תודה אמא. בשבת, מתוך הרגל, ישאירו להם

את המפתחות של המכונית. אבל הם לא יהיו שם.

הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי האבן

המרובעים שלהם. תמיד יישארו סמל ראשון

אסף, סמל ראשון ניר, סמל ראשון גולן, סגן אייל,

סמל ראשון צחי, סמל ראשון אבני, סמל ראשון

ארץ ישראל, סגן אבי. הגדוד שלהם

יגיעו לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה.

והם לא יהיו שם. הם לא ילמדו. לא בפקולטה של

החיים, לא בישיבה, לא באוניברסיטה. "מאה

שנות בדידות" יישאר תמיד פתוח בעמוד 120.

בית"ר ירושלים לנצח תהיה אלופת המדינה.

התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ הדורות

כולם. כל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,

בעיקר על עצמם, אבל הם לא יהיו שם. כשהם

מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו. אבל הכאב

האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

אוג' 02

את הפוסט הזה אניי רוצה לכתוב כבר המון זמן.
במקור הוא מגיע ממקום של גאווה גדולה ושמחה, אבל לצערי אני כותב אותו בסוף מתוך כאב גדול.

כמה הומואים אתם מכירים? כל אחד מכיר כזה בן אדם..לא?
אני מוקף בהומואים.
כשאני אומר מוקף, זה אומר שהם בכל מקום, אבל בעיקר במעגל החברים הטובים שלי.
4 מתוך מעגל החברים הכי טובים שלי הם הומואים. יותר מחצי.
חוץ מאותם 4 הכי קרובים, יש עוד בערך 20 במעגלי החברים השונים של החיים שלי.

כל פעם תפס אותי איזה חבר ואמר לי "יוסי, יש לי משהו אישי לספר לך. אני לא בענייני נשים".
בפעם הראשונה, זה היה בתיכון, קצת לא ידעתי איך לאכול את זה.
בפעם האחרונה פשוט קמתי וחיבקתי את אותו חבר ואמרתי לו כמה אני גאה בו ומאושר שהוא עשה את הבחירה של חייו.

הבחירה הזו מאפשרת לו ולאחרים לחיות ללא מסיכות וללא שקרים.דגל הגאווה
הבחירה הזו מאפשרת לחיות.
הבחירה הזו מאפשרת לחפש אהבה.
הבחירה הזו מאפשרת לאדם להיות מי שהוא באמת.בן אדם.

ואתה הולך עם החבורה לפיקניק בפארק הירקון ויושבים קבוצה של 6-7 גברים, עושים על האש, אוכלים, צוחקים, יורדים אחד על השני, שוכבים על הדשא, מחבקים אחד את השני, מתנשקים. אף אחד לא עובר ומעיר הערה, אין מבטים מוזרים.
הכל כל כך רגיל.

וחבר שלך מספר לך על דייט מדהים שהיה לו אתמול, ואיזו נשיקה מדהימה זו היתה, ואיזה כיף זה להתאהב.
וזה רגיל.

ואתה יוצא עם זוג חברים למסעדה או לבילוי אחר. ואתה מנשק את חברה שלך, והוא מנשק את חבר שלו.
וזה רגיל.

ואתה הולך ברוטשילד, והם הולכים יד ביד או מחובקים.
וזה רגיל.

זה רגיל, כי כולנו בני אדם. כי לכולנו יש זכות לחיות כמו שנוח לנו ואמיתי לנו.

הפיגוע הנתעב הזה של אתמול מפריע קצת למה שתיארתי, לא?
וחשבתי לעצמי "יוסי, אולי אתה חי בסרט?"
ולכן החלטתי ללכת היום לשד' רוטשילד בת"א להפגנה שאורגנה על ידי הקהילה ההומו-לסבית. גם ציפי לבני היתה שם. גם פוליטיקאים ואנשי רוח אחרים ומעט משטרה. וגם המון אנשים שרוצים לחיות.
דיברו על ההסתה הפרועה, דיברו על השלטון המתכחש. לא ממש הזדהתי עם זה, וגם היה חסר לי סיום של ההמנון הלאומי, כי זו החברה שלנו. אבל זו זכותם.

אני שמח שהלכתי להפגנה עם החברים שלי.
אני שמח כי ריגש אותי לראות אותם ואת הנואמים מדברים על הזכות לחיות ועל הזכות לבחור עם מי לחיות.
אני שמח שההפגנה היתה באמצע שדרות החיים של ת"א.

אני יותר משמח שיש לי חברים הומואים (קהילתיים בסלנג שלי), אני מאושר.

כולנו גאים היום. אוהב אתכם חברים שלי.

יוסי.

נ.ב - יוס, שנה הבאה אני במצעד. תרשום אותי.

אפר' 20

ב-06 בנוב' 2008 פורסם כאן בבלוג טקס ווירטואלי לזכרו של יצחק רבין.
לא כל כך ידעתי איך זה ילך ואני לא יודע כמה אנשים באמת צפו בו במלואו, ואת האמת שזה גם לא שינה לי כל כך.
אתם מוזמנים להצטרף לטקס הוירטואלי שלי לזכרם של בני עמנו בתקופת השואה, וכמובן להמשיך ולהפיץ הלאה.
שלכם,
יוסי מלמד.
=================================================================
נזכור / אבא קובנר
נזכור את אחינו ואחיותינו,  את בתי העיר ואת בתי הכפר,
את רחובות העיירה שסאנו כנהרות
ואת הפונדק הבודד עלי אורח
את הישיש בקלסתר פניו
את האם בסודרה
את הנערה בצמותיה
את הטף
את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם
את כל עדת היהודים
אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי.
את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת .
את האשה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו.
את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת.
את הרגליים
את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד.
ואת שקפצו ידיהם לאגרוף
האגרוף שחפן את הברזל
הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד
והם ברי הלבב
והם פקוחי העיניים
והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע.
נזכור את היום.
את היום בצהריו.
את השמש שעלתה על מוקד הדמים
את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים
נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.
יזכור החי את מתיו
כי הנה הם מנגד לנו
הנה ניבטות עיניים סביב סביב
ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.


אורזים בקדחתנות חיים שלמים לתוך תרמילי גב, לקחת לקרונות הבקר. לא עוד עריסות, אמבטיות, עגלות תינוק. הכל חייב להיכנס לתוך חבילה קטנה למשפחה….

להיכן הם לוקחים אותנו??
לאקלים קר ? אם כך נזדקק לבגדים חמים.

האם נקבל מזון בדרך? אם לא, מזון הוא הדבר החשוב ביותר.

מה בקשר  לכסף וזהב או אפילו כלי חרסינה? ייתכן שנוכל להחליפם במזומנים..

מי יודע? הלוואי שאבא היה איתנו.

                                                    (מיומנה של ליוויה בת השלוש עשרה)

 

 

"צחנה נוראה עלתה מכל עבר.
שמעתי תינוקות צורחים, וכשהסתובבתי והבטתי, ראיתי תינוקות חיים מושלכים לתוך
מדורות של ענפי אורן, ונשרפים למוות.
באותו רגע האמנתי.
האמנתי לכל מה ששמעתי עד כה"
                                                אלכס.

 

"יום אחד נסענו באוטובוס לקבר גדול.
ציוו עלינו לשכב בתוך הקבר.
ואז ירו בכל האנשים.

בדרך מקרה לא פגע בי כדור.
כשהסתלקו, עליתי מהקבר ורצתי ורצתי…"

                                             חיה - בת 10.

 

נסיים בהמנון הלאומי:

 

תם הטקס.
ניסיתי לעשות משהו קצר ולא מעיק, יחד עם זאת אני חושב שכל אחד מאיתנו מצווה ביום הזה להשקיע מחשבה, להזכר, לנסות לברר כדי שלא נשכח ונוכל להמשיך הלאה.
יום הזכרון הזה לשואה ולגבורה יום שבו העם שלנו צריך להרכין ראשו לזכרם של בני עמנו שנספו במלחמה הנוראית הזו ובעיקר כדי ששואה כזו לא תחזור שוב באנושות, לא על עם ישראל ולא על שום עם על גבי כדור הארץ.

אתם מוזמנים להפיץ את הפוסט לכל מי שאתם מכירים.
שלכם,
יוסי.

מרץ 25

זה יהיה קצר,אני פשוט רוצה להוציא את זה החוצה.

בבחירות האחרונות התלבטתי קשות.. עבודה, בהצבעה היסטורית שלי או קדימה בפעם השניה.
החלטתי אחרי התלבטות קשה ומתוך הבנה שזה ביבי או ציפי, ללכת על קדימה.
במשך הזמן אפילו פירגנתי לאהוד ברק וחשבתי לעצמי שאולי זה קצת פיספוס שלא בחרתי בו.

אתמול אחרי כמה שבועות של זלזול מוחלט בחברי הסיעה שלו בכנסת הצליח אהוד ברק להכניס את מפלגתו אל ממשלת נתניהו - "הציבור רוצה לראות אותנו בממשלה", גם יו"ר ההסתדרות דאג לנאום שם בנאום בכייני סטנדרטי שמגן על העובדים. ברק הבטיח שהוא לא יהיה עלה תאנה לממשלת ימין, ובאמת 8 חברי סיעה מתוך 13 יקבלו תפקידים מטעם הקואליציה (שרים, סגני שרים ויו"ר ועדה בכנסת).

אני שמח שלא הצבעתי עבודה. אני לא רוצה לראות אותה בממשלה.
אני לא רוצה שתהיה ממשלת ימין עם קצת שמאל/מרכז (תלוי את מי אתה שואל).

אני מוכרח להודות שאני גם עצוב.
עצוב על זה שמפלגת העבודה פשוט בוחרת שוב ושוב לא להוות יותר אלטרנטיבה שילטונית, אלא חלק קבוע מהשלטון בישראל
כגלגל חמישי או אולי שביעי.

כמה מתוך ה-13 האלה יכנסו לכנסת בבחירות הבאות מטעם מפלגת העבודה כדי שזו תבין שהיא בבעיה? 5? 8?

אני כנראה אמשיך להצביע ציפי, לפחות איך שזה נראה כרגע.

שיהיה בוקר טוב וכיף.

פבר' 25

אתם בטח יודעים שלא לכנסת או לממשלה הזו פיללתי. לא הסתרתי את זה כאן..

אבל, אתמול צפיתי בהשבעה של הכנסת, השידורים התחילו כבר בשעה 13 בערוץ 2 ונמשכו עד שעה 18 בערך.
אני חייב להגיד לכם שנהנתי.

ראיינו את חברי הכנסת, וראו על פניהם את ההתרגשות, השמחה וותיקים וחדשים.
יש כמה ח"כים בכנסת שאני שמח מאוד שהם נמצאים שם, כי הם נותנים לפחות את התחושה שהם שם מתוך שליחות, וכנראה שנרגיש אותם היטב בכנסת הזו.

הנאום של נשיא המדינה דיבר על הצורך שלנו בשלום וכיוון כמה חצים קלים לעבר ממשלת הימין הקרבה ובאה.
הנאום של מיקי איתן, זקן חברי הכנסת, היה קולע לצרכים שלנו - הוא דיבר על הצורך בחוקה בישראל.

אמנם הם לא קוראים את הבלוג שלי, אבל אני מאחל לח"כים שלנו שירות מעניין, מאתגר, מיוחד, מהנה.
אני מאחל לנו כנסת של 4 שנים, מאחל לנו כנסת שתדאג למדינה, שתתן כיוון, שתעבוד קשה ותזיע כדי שלנו יהיה טוב יותר פה.
אני מאחל לח"כים שיצליחו להחזיר את אמון העם בממשל הישראלי.

אני מאחל לנתניהו המון הצלחה בהקמת הממשלה ולא משנה אם זו ממשלת ימין או ממשלת אחדות (עדיין לא הצלחתי לגבש עמדה מה אני מעדיף :) ), הרי בסופו של דבר הצלחתו היא הצלחתנו.

תחי מדינת ישראל.

ינו' 28

טוב הפעם אנחנו לא מדברים על כסף,  אנחנו מדברים על הבחירות.
מי שלא שם לב בעוד שבועיים יתקיימו הבחירות הכלליות בישראל.
במשך תקופה לא קטנה אני מתלבט ושואל את עצמי שאלות קשות..

כשאני מחליט במי אני בוחר אני מסתכל על מספר זוויות:
1. מהי האג'נדה של המפלגה.
2. מי עומד בראשה והאם הוא מתאים בעיניי להיות ראש ממשלת ישראל.
3.מי הקואליציה הסבירה שהמפלגת הזו הולכת להקים.

כן, הבנתם נכון אני רוצה להצביע למפלגת שלטון פוטנציאלית, לא רוצה לבחור במפלגת נישה, על אף שלרוב הן מפלגות יותר נקיות, יותר כנות, יותר מדוייקות.

אז נראה לי שכתבתי כבר בעבר שאני כבר לא משתייך לגוש הימין והליכוד כבר לא מייצג אותי לא באג'נדה, לא בחלק מהמועמדים שלו לכנסת, לא בניסיון ליצור אג'נדה מפחידה שהכל הולך לקרוס, לא בעומד בראשה (על אף שבעבר הערצתי אותו) ויותר מכל אני לא מעוניין בקואליציה של הליכוד.

חברים, מי שמצביע ליכוד מזמין עליו קואליציה עם החברה הכי טובה של הליכוד - ש"ס ועם הידידה המתבקשת - מפלגתו של ליברמן. אם זו קואליציה שתוביל אותנו לקידום של שלום באיזור? לא נראה לי .. לליכוד לא תהיה ברירה אלא להיות מפלגת ימין יותר מאשר היא היום (מרכז-ימין).

האם להצביע קדימה? זו מפלגה אמיתית? או אולי אפיזודה חולפת? ליבני - זה גדול עליה? היא הצליחה או נכשלה בהישגים המדיניים? אולמרט וברק ספרו אותה במבצע האחרון? נכון שהיא נקיה. זה מספיק? הקואליציה של קדימה - העבודה והליכוד.. זה יחזיק מעמד? ביבי יכול להיות שר החוץ של ליבני? הממ.. לא בטוח.

טוב נשארנו עם מפלגת העבודה ההיסטורית שסיימה את תפקידה ההיסטורי לפחות ככה טוענים. אני לא סוציאליסט כל כך, אז בעייתי מבחינת אג'נדה. יש לה סיכוי? הפער גדול מדיי. התחושה שלי היא שהמפלגה הזו איבדה את הרצון לשלוט במדינה, היא רוצה להיות שותפה לשלטון. זה נחמד לא? אהוד ברק, במבצע האחרון בעזה קיבלנו את אהוד ברק במלוא הדרו. נהנתי ממנו בכל רגע.

ביום שלישי השתתפתי בכנס של כלכליסט לעסקים קטנים ובינוניים (לא היה משהו) אבל ברק ונתניהו השתתפו ונתנו לנו קצת מתפיסת עולמם הכלכלי. נתניהו החליט שהוא מוריד מיסים בטירוף חושים, אבל סטנלי פישר טוען שזה יהיה לא אפשרי. ברק אמר שהוא יגדיל את התקציב ושלא צריך לחשוש מזה כל כך. מה שכן ברק היה יותר בן-אדם, היה כיף לשמוע אותו מדבר. נתניהו? הוא היה מרוחק מדיי ממני (ואני ישבתי שורה שניה) הוא דיבר איתי סיסמאות לא ראיתי את ביבי הבן אדם.
ואני מחפש ראש ממשלה בן אדם. ליבני? היא הבריזה מהכנס..

סיימתי לחפור. אז מה ההחלטה?

אני חייב להודות שאתמול היה סיכוי שאני אצביע עבודה בפעם הראשונה בחיי. אבל אחרי מחשבה נוספת..
 אבל כרגע בשביל השפיות, בשביל מדינת ישראל שחיה במרכז, לא בימין ולא בשמאל.
קדימה.זו הבחירה שלי.
בשביל קואליציה נורמלית, בשביל שילוב נכון בין דת ומדינה, בשביל תוכנית כלכלית שפויה, בשביל אג'נדה חברתית סבירה.
אולי קדימה אינה אידיאלית, אולי לא תהיה קיימת בבחירות הבאות, אולי ציפי ליבני עדיין לא נכשלה בהיותה ראש ממשלה כמו חבריה המתמודדים, אבל היא נקיה, היא נראית לי חכמה וחדה ויודעת להקשיב ולהחליט.

אני מצביע קדימה. כי אני רוצה מדינה שפויה. כי היא הכי זקוקה לקול שלי. כי אני רוצה שהיא תהיה המפלגה הגדולה ביותר. לא רוצה ימין. לא רוצה שמאל. רוצה שפיות.
אני מזמין אתכם להצטרף אלי, לפחות בבחירות האלה, קדימה זה להיות שפוי ולצעוד קדימה. :)
בבחירות הבאות בעוד שנתיים-שלוש, נחשוב מחדש.

בכל אופן לא לוותר על ההצבעה. ולא לשים פתק לבן.

דצמ' 15

הלוגו של האח הגדולשלום חברים,
קיבלתי השבוע מייל מאוד מעניין של חבר טוב, אסיף.סתם אסיף. סתם..אין דבר כזה סתם אסיף.

אסיף החליט לראשונה בחייו להצביע לתוכנית ריאלטי. קראתי את המכתב שלו שנשלח לחברים.
והסכמתי עם רוב מה שנאמר, וגם עם הצעקה להצביע שיפרה.

אז הנה הנוסח המלא. אני מניח שלא כולם יסכימו, אבל זה בהחלט מעורר מחשבה.

 

היום בפעם הראשונה עשיתי את זה. נשבעתי לעצמי שאני בחיים לא אעשה את זה, אבל הפעם לא יכולתי לעצור את עצמי.
היום, בראשונה בחיים הצבעתי לתוכנית ריאלטי.
אני לא מנסה להתייפייף, אני רואה תוכניות ריאלטי. חלקן כי הן מטופשות עד דמעות וחלקן כי מעניין לי לראות אותם. אבל בכל אופן בחיים לא הצבעתי, מתוך עיקרון וחוסר רצון לממן מפעיל סלולארי כזה או אחר.
אז מה קרה הפעם?
הפעם החלטתי שלהצבעה שלי יש חשיבות. חשיבות יותר גדולה ממי יהיה כוכב נולד, רקדן נולד או הדוגמנית של המדינה.
הפעם להצבעה שלי יש חשיבות בהחלטה איך נראת החברה שלנו. כן כן יש שיגידו איזו הגזמה , איזו פלצנות וכו', אבל כמו תמיד, אני לא אומר דברים שאני לא מאמין בהם.
אם מישהו לא הבין עד עכשיו אז אני מדבר על התוכנית "האח הגדול".
שבוע שעבר נפלה ההחלטה. החלטנו כמה חברים בעבודה שהגיעו מים עד נפש וצריך לעשות הכל כדי שאף אחד מהבובלילים לא יזכה. לא משנה מי יזכה, העיקר שלא הם. חיכינו עד היום כדי לראות לאן הרוחות נושבות כדי להצביע למועמד שיש לו יותר סיכוי לנצח. היום נפל הפור ומהחדר שלנו יצאו 50 הצבעות לטובת שיפרה.
לא בגלל העדפה מסויימת אלא רק בגלל שהיא לא בובליל.
אז מה כל הסיפור?
אני חושב שהבובלילים מייצגים את כל מה שאני לא הייתי רוצה לראות בחברה שלנו. יש אנשים שייסווגו את כל הסיפור שלהם כמזרחיים כנגד אשכנזים. האשקלונים נגד הפרידמנים. אבל מבחינתי זה "מלחמה" של הישראלים כנגד אנשים שחיים בעבר ובתחושה ששוב הגיע האשכנזי לדפוק אותם. אין זה אשכנזים כנגד מזרחיים כי לסופר אשכנזי שלהם (צבר) יש סבא שנולד במרוקו ובפעם האחרונה שבדקתי לא מצאתי שיטרית שנולד בפולין.
אז מה יש לנו כאן?
מישהו שמכנה את עצמו ישראלי והוא בעצם הישראלי המכוער שלא המשיך קדימה אלא שקוע בעבר ומעביר לבת שלו את אותו חינוך כושל של: לקחו,עשו לי, מגיע לי, דפקו אותי.
אני מבחינתי שייך לקבוצת "הפרידמנים" הם מייצגים את החברה שבה הייתי רוצה לחיות בה. חברה פתוחה שמקבלת לשורותיה בלי שום תנאי ערביה והומו. שיש בה חננה מבינימינה עם בליין מת"א, חוזרת בשאלה עם ליצן קרקס. כל אלה ולא מישהו שכל היום יושב, מעשן, מקלל, רומס אנשים ומתרברב על כך שהוא זיין מישהי וקרא לכל החברים שלו לעלות עליה (יוסי בובליל ברגע של גאה).
יכול להיות שאחרי המייל הזה יסקלו אותי באבנים בפעם הבאה שאני אחזור הביתה לאשקלון, אבל אני חושב שזה מספיק חשוב. אני חושב שזה חשוב להראות שאולי זה היה מצחיק בהתחלה, אבל אלו לא האנשים שאנו רוצים להכתיר כמלכי הפופולאריות הבאים. לא לתת לאנשים האלה את הבמה, את הניצחון ואת המחשבה שהדרך שלהם היא הנכונה.

אז בפעם הראשונה אני הצבעתי ובפעם הראשונה אני מבקש גם מכם להצביע.
שילחו 5 ל2020. אם בא לכם כמובן..
אסיף.

בהצלחה לכולנו.

דצמ' 14

לפני כמה חודשים טובים ראיתי לראשונה את סרטו של אל-גור, "אמת מטרידה". (אתר הסרט)
אי אפשר לראות סרט כזה ולהשאר אדיש. הרי ברור לכולנו שמשהו לא טוב קורה כאן.
גם אם זה מוגזם, גם אם זה לא מדוייק, גם אם זה ניתן לפרשנות, זה דיי ברור שאנחנו עושים לא מעט נזק
לעולם שלנו.

יצאתי מהסרט בתחושה של "וואו, חייבים לעשות משהו".
ואז נתקלתי במלא בעיות, אין לי באמת מקום למחזר בו.. אין לי באמת דרך להשפיע על התנהלות הדברים במדינה.

תירוצים עלובים..לא? אין לי פח של מחזור נייר ליד הבית.. אוי אוי אוי כמו שקרן מור היתה אומרת.

אתמול ראיתי את הסרט החדש של קיאנו ריבס שחזר אלינו אחרי תקופה.. "העולם עמד מלכת".
בפשטות מנהיגי היקום דנו ביחס תושבי כדור הארץ אל הכדור, והגיעו למסקנה שאנחנו הורסים אותו.
כתוצאה מכך הוחלט להשמיד את כל מה שיש על הכדור ולבנות כאן מחדש את האנושות או משהו דומה.

תחשבו על זה, זה דיי משעשע שאם יש מנהיגי ייקום איפשהו, והם מאוכזבים מאיתנו על איך שאנחנו מתנהגים לנכס שלנו.

אז החלטתי לעשות מעשה:
1. לכתוב את הפוסט הזה, שבטח יגיע לחלק מהאנשים לפחות.
2. אני מתחיל למחזר..לא זורק יותר בקבוקים. גם אם יהיה לי בבית הר של בקבוקים.
3. כנ"ל לגבי ניירות (ואני מנוי לעיתון דה-מרקר..אין מה לעשות, אין תחליף לעיתון מנייר)
4. חסכון במים - לא משאירים ברז פתוח בזמן צחצוח שיניים (את זה אני כבר מיישם כמה שנים תודות לשני).
5. לא אוגר שקיות ניילון, ננסה להשתמש בהם בתבונה.
6. לא לוקח שקיות מחנויות אם אני יכול (למשל אם אני קונה עיתון).

אלה הדברים שעלו לי לראש, שאני האזרח הקטן יוסי, יכול לעשות בקלות.
אם יש לכם עוד רעיונות, אשמח אם תשתפו.

לחיי כדור הארץ.
יוסי

דצמ' 05

בימים האחרונים סוגיית בית השלום/מריבה היה בשיא הכותרות בכל מקום - טלויזיה, עיתונים, אינטרנט, רדיו.

את האמת? אין לי דיעה מוצקה בעיניין.
אני לא בטוח אם היה צריך לפנות את המשפחות שמתגוררות במקום, ואולי הוגן היה לתת להם לגור במקום
עד שבית המשפט יועיל בטובו להכריע באם הקניה היתה כדת וכדין.

אבל ! בימים האחרונים פשוט התביישתי במתנחלים/מתיישבים (תלוי בצד הפוליטי שלך).
התנהגותם היתה פשוט מביכה ומבישה, ובעיניי מאוד מאוד לא משקפת את העם היהודי.
התחושה שלי היתה שהם לא באמת מקבלים את מרותה של המדינה ושל בית המשפט.
האלימות שהופגנה במקום נגד ערביי חברון היתה נוראית, האלימות שהופנתה לעבר השוטרים והחיילים היתה בלתי נסלחת. לדוגמא אביא דווקא את הירי נגד פלסטינים, פשוט נורא.

לצערי המנהיגים גימגמו. שמעו אותם.. אבל זה לא היה מספיק חזק לדעתי.
בכל מקום גינו ברמה העקרונית את ההתנהגות, אבל הרגשתי שהמדינה מחפשת איזשהו פתרון רגיעה, פשרה כלשהי.
ואני שאלתי את עצמי.. "מה זה? זו המדינה שלי? פוחדת? מתרפסת מול מפרי חוק?"

אתמול שוטטתי בארץ במסגרת אימונים כלכליים של משפחות גם בדרום וגם בשרון וליוו אותי שדרי גל"צ.
גם אילנה דיין וגם רינו צרור (זה הזמן שלקח לי להגיע לדרום הארץ דיברו על הפשרה עם נציגי הבית ומשרד הביטחון.
התחושה ששודרה היתה שלא יפנו את הבית, אלא יחכו להכרעת בית המשפט בעניינו.

יצאתי מהמשפחה בדרום אחרי כמה שעות, ואני מדבר עם אסי (שהוזכר כאן כבר כמה פעמים בפוסטים השונים), והוא מספר לי שהבית פונה בטריק של אהוד ברק בצהריים תוך שעה.

אני לא יודע להסביר לכם.
גם הייתי בדרום שמי שמכיר אותי יודע שיש לי חולשה למקום וגם הסיפור הזה שבה המדינה שלי לא וויתרה על ריבונותה בבית פשוט גרמו לי גאווה אדירה.
"דיי!! איזה מלך. אני בשוק" זו בערך היתה התגובה שלי, אסי, אוהד מושבע של אהוד, כמובן שהיה יותר ממשועשע מהענין.
ואני יודע שבמשך שנים רבות אני אקבל תזכורת לשיחה הזו, וגם לפסקה הבאה.

אני לא מאוהדי אהוד ברק, ממש לא אפילו.
אבל אני בהחלט מוריד את הכובע או מצדיע לו (לפי מה שהוא מעדיף).
זה היה אקט מנהיגותי מהשורה הראשונה, שלא מייצג אותו אישית בלבד, אלא את המדינה שלי.
אני יודע שיהיו שיגידו שזה אקט פוליטי בגלל הפריימריז שנדחו בכוונה מיום שלישי, כדי שהוא יוכל לתזמן את הכל ביחד.
אבל נראה לי שהפעם, וגם אם יש בזה ניצוץ של פוליטיקה, זה בהחלט היה הדבר הנכון.

זו האמירה שהמדינה שלי צריכה לתת לכל אזרחיה.
יש מדינה.יש חוק במדינה הזו. יש אזרחים. אזרחים מצייתים לחוק.
זה הבסיס לעצם קיומנו כאן כחברה - שמאל וימין, מתנחלים ואנשי ת"א, ערבים ויהודים וכו'..

ואם כבר במחמאות עסקינן, עוד מחמאה לא שיגרתית מפי.
אני מחמיא למפלגת העבודה על הנבחרת. באמת שיש לה נבחרת מאוד אטרקטיבית, צעירה ומיוחדת.
אולי סוף סוף הצעירים יחזירו למפלגה את הרצון לשלוט ולחיות.
(ובחרתי להתעלם מהפאדיחה של קריסת המחשבים ביום הפריימריז..אבל הנה בעצם הזכרתי את זה - אז אני מאוזן).

אני מחכה בקוצר רוח כדי לראות את הנבחרת של קדימה ושל הליכוד.

אז היתה לנו גאווה ופירגון.
ולכם שתהיה שבת שלום.