יזכור
יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמַּאֲבָק עַל הַמְּדִינָה בַּדֶּרֶךְ
וְאֶת חַיָּלֵי צְבָא-הַהֲגָנָה-לְיִשְׂרָאֵל
.אֲשֶׁר נָפְלוּ בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל
ֹיִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרֵךְ בְּזָרְעו
וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה
ׁוּקְדוֹשַׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש
.אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכוֹת הַכְּבֵדוֹת
יִהְיוּ גִּבּוֹרֵי הַדְּרוֹר וְהַנִּצָּחוֹן
הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים
.חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְׂרָאֵל לְדוֹר דור
לכל אחד יש את יום הזכרון שלו, שלי קשור לחברה טובה שלי מהצבא, סג"ם אביבית בנו ז"ל.
שבועיים לפני יום הזכרון בערך היא מתחילה לבלות איתי כמעט כל דקה פנויה של מחשבה.
איך זה היה אם היא היתה בחיים? מה היא היתה עושה היום? איזה כיף אם היא היתה בחתונה שלי?
מעניין עם מי היא היתה יוצאת היום..? ועוד המון שאלות שרצות לי בראש באופן מחזורי.
אנחנו מבלים ביחד עד אחרי יום השנה למותה בחודש מאי.
את אותו יום ראשון אני זוכר כאילו התרחש ממש לפני רגע.
שני חברים, שלומי ודנה, באו לדבר איתי ביחידה שלי בצבא. אני לא יכולתי לדבר. 
אבל הם התעקשו. לא הבנתי מה הקטע שלהם..למה להציק?
שלומי הכניס אותי לחדר צדדי ואמר לי "יוסי, אביבית מתה".
מה? מאיפה זה הגיע פתאום? אני נכנס להדריך עוד מעט שיעור ב++C, אין לי זמן לזה עכשיו.
רגע, מה זאת אומרת מתה??? הרי בסופ"ש היא היתה בבית..הכל היה בסדר.
לקח לי עוד רגע להבין את המשפט הזה ששלומי אמר.
אין לי מספיק מילים שיעבירו את התחושה, את חוסר האונים, את הפאניקה שאחזה בי.
את החיבוקים והבכי עם החברים לקורס תכנות, את המבטים בעיניים - אנחנו רק בני 20, לא יודעים מה לעשות עכשיו.
עוברים להם השנים ואנחנו ממשיכים בחיים.
המשפחה של אביבית הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיינו.
אביבית איי שם, איפשהו למעלה, מלווה אותנו כאן למטה.
יהיה זכרה ברוך.
את השיר הבא כתבה אחותה של אביבית, ענבר לזכרה:
שיר לזכר אביבית בנו - לחצו על הקישור על מנת לשמוע
משה חבר של כולנו
זאת פעם ראשונה מאז שהוא נהרג שאני רואה את
התמונה הזאת ככה מול העיניים, וקולט שמשה נהרג…משה הנצחי
נהרג…
תמיד זה עובר לידנו, אך אף פעם לא נגע.
ועכשיו כל פיגוע וכל חייל שנהרג מזכיר לי אותך משה.
איך הלכת לנו ככה?
קשה לי להבין בכלל שאין משה יותר.
עברנו כמעט חודשיים ביחד, והכאב רק הולך וגובר,
כי עם הזמן מתחילים להבין ולקלוט באמת…
אז משה, תשמור עלינו שם למעלה,
ותשמור על החברים שלך, החיילים, שבוכים כל-כך שאיבדו אותך.
החמצה / יאיר לפיד
הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה. הם
למדו את המילים והצלילים מקסטות שחוקות,
שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים. אבל
כשהלהקה תעלה לבמה, האורות ידלקו, ונערות
רכות-שיער יזקפו צוואר לבן – הם לא יהיו
שם.
הם לא יגידו לה: "אני אוהב אותך". שוב ושוב
תרגלו את המילים, בחיסיון הלילה, מול מראות
שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול. הם בחרו
חולצה, שפשפו את הג'ינס, הניחו תמונות מחזור
מתחת לכר. אבל מישהו אחר כבר יגיד לה את
המילים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו לעולם.
לא יהיו להם ילדים. כשתישמע צווחת החיים
הראשונה, הם לא יהיו שם. הם לא ייסעו לטיול
הארוך אל המדבר הצהוב. חבלי הסנפלינג
הגמישים כנחשים לא יתגלגלו אל תא-המטען.
המדורה לא תודלק. גיטרת העץ המעוטרת
בסטיקרים לא תישלף, ואף אחד לא ישכח את
הבית השני. וכשיתגלגל שיטפון פתאומי לאורך
נקיק צר, הם לא יהיו שם.
הם לא ינעצו טלכרט כחול לטלפון אפור ולא
יודיעו שיגיעו, ולא יודיעו שלא. הם לא ישקרו
שהכול בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם מספיק
כסף, תודה אמא. בשבת, מתוך הרגל, ישאירו להם
את המפתחות של המכונית. אבל הם לא יהיו שם.
הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי האבן
המרובעים שלהם. תמיד יישארו סמל ראשון
אסף, סמל ראשון ניר, סמל ראשון גולן, סגן אייל,
סמל ראשון צחי, סמל ראשון אבני, סמל ראשון
ארץ ישראל, סגן אבי. הגדוד שלהם
יגיעו לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה.
והם לא יהיו שם. הם לא ילמדו. לא בפקולטה של
החיים, לא בישיבה, לא באוניברסיטה. "מאה
שנות בדידות" יישאר תמיד פתוח בעמוד 120.
בית"ר ירושלים לנצח תהיה אלופת המדינה.
התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ הדורות
כולם. כל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,
בעיקר על עצמם, אבל הם לא יהיו שם. כשהם
מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו. אבל הכאב
האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.
