מספר אנשים אמרו לי שבדר"כ קולי נשמע בסוגיות חברתיות והפעם נעלמתי מהשיח הציבורי וזאת כי כל סיפור מחאת האוהלים תפס אותי לא מוכן..
מה זה לא מוכן? פשוט לא הצלחתי להחליט מה אני חושב על המחאה הזו. מצד אחד - אני מסכים - יקר פה.
מצד שני - אני לא בטוח מה בדיוק הציפיות שלי מהמדינה בכל הקשור לסיפור?
לקח לי זמן, חודש בערך, לשמוע את הקולות, ללכת פעם וחצי ברחוב רוטשילד לראות את הענין, לקרוא עיתונים ומאמרי דיעות, לדבר עם אנשים ובעיקר לחשוב. אגב, זו הטיוטא החמישי שלי לפוסט הזה שנקווה שהפעם ייצא לאור.
אני דווקא רוצה להתחיל במחמאות:
* מחמאות לסתיו, דפני וכל שאר החברים להנהגת המהלך הזה שהצליחו להוציא את עם ישראל מאדישותו וליצור דיון נוקב ואמיתי על סדרי העדיפויות בחברה הישראלית של 2011. אני חושב שזה מדהים ומעולם לא יצא לי לראות כזה דבר.
* מחמאות לנו, לעם שלנו, על זה שלמרות שחם ואנחנו חמי מזג, אנחנו מצליחים לעשות מחאה נקיה כל כך, יפה כל כך, מיוחדת בנוף המחאות הבינלאומיות שיש בשנים האחרונות. גם השתלטות על בנין תל אביב (בניגוד לחוק) היה בה משהו יפה וחינני. גם חסימת רחובות אחרי ההפגנה הראשונה, הסתיימה בהצבת אוהל סליחה מול בנין המשטרה במטרה להתנצל ולהזכיר שנלחמים גם עבור השוטרים.
* מחמאות על היצירתיות שעוטפת את כולם בשלטים, באוהלים, בדיונים.
יופי, להתחיל במחמאות זה לא חכמה, כי זה אומר שיש גם "אבל" אחרי… ואנחנו מגיעים לקטע הזה.
המצב מאוד מורכב, יותר מאיך שהוא מוצג, ואני אנסה לפתוח את היריעה קצת.
אני לא חושב שאפשר להפריד את יוקר המחיה לכל מה שקורה לנו מסביב (מצב מדיני, מצב השלום או האי-שלום, פוליטיקה פנימית, לכידות חברתית ועוד), לכל אחד מהמרכיבים השפעה ישירה על יוקר המחיה. מרכיב הבטחון של ישראל שתופס המון משאבים תקציביים יהיה כנראה המוביל בתקציב גם בעשורים הקרובים ואולי אף ילך ויתעצם. נכון שהצבא יכול לקצץ פה ושם, אבל כולנו נעדיף לשמור על הבטחון שלנו על פני עלות הקוטג' - לא? ראינו את זה מאוד יפה השבוע בתקופת העימות בדרום.
דבר נוסף שחשוב להבין - העולם הצרכני שלנו השתנה - אין דין 2011 כדין שנות ה-60 במאה הקודמת.
אנחנו לא יכולים לצפות מאנשים לחיות על לחם וחמאה - הם צריכים סלולרי, הם צריכים מעדני חלב בבית וחלב מועשר, וגם סוגים שונים של לחם ובשר ודגים, הם צריכים לנסוע לחו"ל (1.5 מליון כאלה נוסעים מישראל לשאר מדינות העולם) או לרדת לאילת בחופש הגדול ושאר חגי ישראל, הם צריכים אינטנרט בבית וכמובן מחשב ומסך LCD.
אני נשמע ציני? אני לא בטוח .. זו באמת המציאות שלנו. סטודנטים ובעלי משפחות, מעמד הביניים והעשירונים הראשונים..
"מה? אני צריכה לנסוע עם הילדים לחופש.." משפט ששמעתי.. "מה אתה רוצה? שנאכל בערב לחם וגבינה???"
הנקודה השלישית היא שאנחנו חסרי אחריות על הכסף שלנו. אנחנו זורמים. יש לא מעט פוסטים על הנושא הזה בבלוג שלי.
אין לנו כסף? באמת? בדקנו שיכול להיות לנו? בדקנו שאפשר להתנהל אחרת? האם אנחנו חיים ברמת החיים הנכונה שלנו? או שנסחפנו בעצמנו?
התשובה פשוטה: כולנו נסחפנו, אנחנו נהנתנים, אנחנו רוצים להנות לצאת, לבלות, לנסוע לחופש, לחו"ל, להיות במסעדות - חיים פעם אחת, לא? ואז פתאום נגמר הכסף בבנק - אז אנחנו רוצים שהמדינה תוזיל את העליויות, תתן לנו דירה, תוזיל את הקוטג' והדלק והסלולר. ואז נוכל לחזור להנות.. וזה שקר שאנחנו חיים בו כרגע בשם המחאה.
ברור שבתוך הסיפור הזה גם המדינה לא בסדר! המדינה התחזרה (מהמילה חזיר, כן?) עלינו .
המדינה חשבה שהיא יכולה להעלות את מחירי החשמל ב-20% ומחירי הדלק ב50% ומחירי המים ב15% ומחירי הלחם, והחלב והגבינות והבשר והנסיעה בתחבורה הציבורית, ופשוט להרוויח עוד קצת כסף.
אז מה צריך לעשות?
ראשית, המדינה צריכה להוזיל את המחיה בארץ או לחילופין לגרום לשכר שלנו לעלות ב-20%, אין לי מושג מה יותר קל.
המדינה גם צריכה לשמור על מסגרת תקציבית שתדבר בשפה הבינלאומית ותאפשר לישראל להמשיך ולהחשב למדינה מובילה בתחום המדיניות הכלכלית הנכונה (שאפשרה לישראל לצאת מהמשבר הכלכלי של 2008 במצב הטוב ביותר מכל מדינות העולם).
שנית, כל אחד מאיתנו צריך לעשות בדק בית על סדרי העדיפויות שלו.
שלישית, אנחנו צריכים לאזן את הקפיטליזם כתפיסת עולם, אבל אנחנו צריכים להשאר רחוקים ממדינת רווחה שכולם מנסים למכור לנו. הסוציאליזם או מדינת הרווחה שמנסים למכור לנו אולי מתאימה למדינות אירופה מסויימות, אבל האם היא מתאימה לנו? האם זה לא יפה רק בתור סטיקר? מדינת רווחה צריכה להתאים למנטליות, לרוח עסקית, לתפיסות עולם.
האם אנחנו רוצים שהמדינה תגביל אותנו, תחליט עבורנו על מחירים, על מקומות מגורים, על גובה השכר שלנו? אני חושב שכל אחד צריך לשאול את עצמו אם הוא מוכן שהמדינה תחליט לו על גובה השכר כשהוא עובד במגזר הפרטי..או על שווי הדירה שלו - זה קצת שונה ממחיר הקוטג'. (יגידו פה אנשים שלא מדובר ברצון במדינת רווחה..אז לכו ותקשיבו לדברי מנהיגי המחאה והסטודנטים..)
רביעית, אני רוצה שהמדינה תתתקף את רשימת מוצרי היסוד ותדאג להם למחירים סבירים ואני רוצה שהמדינה תדאג לטפל בריכוזיות במשק וכמובן שהמדינה תבחר היכן לבסס את המיסים שלה (רמז - לא בדלק, ולא במוצרי היסוד), אני רוצה שהמדינה תייצר תחבורה ציבורית אמיתית כדי שרובנו נוכל לוותר על תחבורה פרטית (שיקרה בגין מכס מטורף).
חמישית, אנחנו צריכים להתמקד במחאה. אני חושב וחושש שמנהיגי המחאה איבדו את עצמם וגם קצת עלה להם השתן לראש כשהם דורשים מטרכטנברג להתפטר, או שהם מחליטים על הפתרונות הרצויים. צריכים להתמקד בלהגיד איזה רוח צריכה לנשב בארץ ולתת לאנשי מקצוע להביא פתרונות.
לסיכום, קיבלתי נזיפה הולכת וחוזרת מחבר (אסיף) שלוקח חלק מאוד פעיל בשדרות רוטשילד (אם אכלתם במטבח שם, כנראה שזה משהו שהוא בישל או דאג שיבשלו לכם) שטען שאם יש לי משהו להגיד - שאבוא לכיכר העיר ואלחם על דעתי…
אני הסתובבתי שם והרגשתי קטן מדיי בשביל לעשות את זה..אז אולי זה אני, אבל נוח לי לכתוב את זה בבלוג שלי :)
אגב, אני מקווה שראש הממשלה (נתניהו, כן?) צריך להבין (אני לא בטוח שהוא כבר הבין) שקורה פה משהו משמעותי ורציני. הוא לא אשם במצב, הוא חלק מהשיטה - ככה אנחנו מתנהלים עשרות שנים. אבל את האמת שלראש הממשלה הזה, וכידוע אני לא מתומכיו, יש יכולת להוביל מהלכים כלכליים שקולים שישמרו את היכולת שלנו לצמוח ולממש את הפוטנציאל הכלכלי שלנו במקביל לצורך להקל על האזרח.
אני בטוח שהמחאה הזו תחולל שינוי במדינה, אני רק מקווה שהיא תממש את הפוטנציאל שלה במלואו כי זה מסוג הדברים שקורים פעם בדור ולא פעם בשנה.
בהצלחה לכולנו!
